לצייר מחוץ לקופסה
Painting Out of the Box
הציור של מירית בן נון חומק מהגדרות מקובלות. מצד אחד, בחינה אובייקטיבית תגדיר אותו כציור עכשווי, שהרי הוא נוצר עכשיו על-ידי אמנית צעירה ותוססת. מצד אחר, הוא נעדר מאפיינים "עכשוויים", כאלה המשקפים את רוח הזמן והמקום. זהו ציור שמדבר בשפה זרה, השייכת, לכאורה, לזמן ולמקום אחרים; אך בבואנו לנסות ולהצביע על זמן ומקום אלה, אנו נמצאים משוטטים בזמן ובמרחב מבלי למצוא נקודת אחיזה. ציוריה של בן נון ניחנים בחושניות ובצבעוניות עזה. יש להם מאפיינים נאיביסטיים וארכיטיפיים המאזכרים אמנות עממית; יחסי הגודל בין דימויים שונים באותו הציור אינם נאמנים למציאות, והפרופורציות "שגויות", בדומה לאמנות שבטית וילידית באפריקה, אוקיאניה ואוסטרליה. פני השטח מעובדים בעמלנות והמוטיבים משוכפלים כמו בטכניקות של אריגת שטיחים. יחד עם זאת, ניתן למצוא בציורים רבים מוטיבים של אמנות פופ מערבית והצירוף הזה, של מוטיבים קמאיים עם מודרנה מערבית, טוענים את הציור של בן נון במתח היסטורי ותרבותי, בין אז לעכשיו, בין שם לכאן. מבחינה צורנית, הציור מחולק, בדרך-כלל, בצורה סכמתית לאזורי צבע, ללא מעברי ביניים. קווי גבול ברורים מפרידים בין האזורים השונים וכל אזור מאכלס התרחשות שונה, משלימה או מנוגדת לשכנתה. כך, למשל, מעומתות צורות עגולות עם צורות גיאומטריות, או דימויים אנושיים עם דימויים מעולם הצומח והחי. לעתים קרובות הציור מכיל בקצותיו "מסגרת" המאחדת וסוגרת את כל חלקי הציור, כמין חלון בתוך חלון. בתוך כך נוצרות קומפוזיציות לא שגרתיות ששוברות את נוסחת "אחדות הנושא, הצורה והצבע". שבירה זו של הכללים מחזקת את האיכות הפראית, ה"לא מתורבתת" של הציורים. במרכז יצירתה של בן נון עומדים דמות האישה והיחסים בין המינים. הנשים מוצגות כדמויות מפתות, תוך הדגשת חמוקיהן העגולים, לעיתים קרובות בתנועות ריקוד. הריקוד משמש כמטאפורה לחיזור ולפיתוי; השפתיים העבות והאדומות, לעיתים בצורת לב, מסמלות תשוקה ואהבה. כשנדמה כי הפיתוי המרומז אינו מספיק, הדמות הנשית מצויירת חזיתית ברגליים פשוקות, בקומפוזיציה המזכירה את האות W. אבל כאשר שתי הדמויות נפגשות, הנשית והגברית, האיחוד הוא מלא; הדמויות מתמזגות זו בזו, הצדודיות חופפות. כשהן בתנוחת ישיבה, צורת האות W וצורת האות M מתחלפות זו בזו בטקטיקה המדגישה את ההפכים המשלימים. את גיבורי הסיפורים – דמויות הנשים והגברים – מלווים גיבורי-משנה: דימויים סימבוליים, בעיקר דגים, ידיים (חמסה) ועיניים. אלה נפוצים בתרבויות המזרח התיכון ומסמלים פריון, מזל והגנה מן העין הרעה. הימצאותם בציורים, לצד האוהבים, מרמזת כי עניין לנו כאן לא עם ארוטיקה עקרה ותאוות בשרים, אלא עם אהבה אמיתית, כזו ששואפת אל הבית המשותף, המשפחתיות והעמדת הצאצאים. מעבר לכך, דימויים אלה מספקים לצופה את נקודת האחיזה המבוקשת, באשר הם אוספים את היצירה כולה, שנדמה היה, במבט ראשון, כי היא נעה בין עולמות היסטוריים ותרבותיים שונים, אל המקום הזה, מקומנו שלנו, כאן ועכשיו. מירית בן נון היא צמח בר שאיננו גדל בשדרה המרכזית של האמנות הישראלית, אלא בצידי הדרך הראשית. יש לה שביל צדדי משלה, ממנו היא מתריסה כלפי עולם האמנות הממוסדת. כמו קופידון, עם חיוך ממזרי, היא יורה חיצים של אהבה; וכשאלה פוגעים, בעובר אורח זה או אחר, ההתאהבות היא מיידית. ציוריה מלאים קסם והומור. לזרות המאפיינת אותם יש כוח משיכה לא מוסבר, כמין הקסם שמהלך הפרא האציל על בן המערב. בתוך ים הצלילים העוטף אותנו, ערבים יותר ופחות, נישא קולה של בן נון כמו ממעמקים, קול טהור, חידתי ומיוחד המשוטט בעולם ומבקש מקום משלו: "מגביה החליל קולו, / על מה הוא נושא משלו? / על רעות, על טובות, על מה לא? / על כל העניין כולו." (נתן אלתרמן / חגיגת קיץ). אילן ויזגן