The Flickr בןנון Image Generatr

רוח חופשית
מירית בן נון נולדה בבאר שבע בשנת 1966 לאורך השנים הציגה תערוכות יחיד והשתתפה בתערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם. כשהייתה בת שש נהרג אביה בתאונת דרכים והותיר אחריו את אשתו ושתי בנותיו, מירית ודנה. בן נון התקשתה להתרכז בלימודים, מה שגרם לבעיות התנהגות, ובגיל ארבע-עשרה נשרה ממערכת החינוך ויצאה לעבוד. הצבעים וכלי הכתיבה הקנו לה מרחב פרטי שקט ודרך משלה לשרוד. העשייה היצירתית הקלה על נפשה הסוערת.
עד תחילת שנות השלושים לחייה עבדה כאשת מכירות טלפוניות ובמשך ארבע עשרה שנים, שרבטה תוך כדי שיחות עם לקוחות אלפי דפי A4 מלאים בקווים ונקודות שנראו כמו מאות ביציות וזירעונים דחוסים אותם נהגה להשליך לפח כשסיימה. בחלק גדול מהדפים הייתה בוחרת מילה אקראית ורושמת אותה כשהיא שמה דגש על תנועת היד. כבר אז הבחינה בצורך ובאובססיה שקיימים בעשייה הזו של שרבוט וכתיבה אין-סופיים.
בן נון מעידה על כך שהחוסר ההכשרה אמנותית לצייר "נכון" שיחרר אותה ממחויבות לכללי הציור ואפשר לה חופש ורוח מרד. בשנת 1998, קיבלה מאחותה מתנה בדי קנבס וצבעי אקריליק. היא המשיכה באקריליק את עולם הקווים והנקודות ממנו הגיעה, חזרה לצייר נשים ומסכות שהופיעו בציורי הילדות והציפה אותם בקווים ונקודות בלי להפריד בין גוף לרקע. זה גם הרגע בו מתחילה בן נון להתייחס לעצמה כציירת ומתייחסת לאמנות כמרכז חייה.
הצבעוניות העזה בציוריה של בן נון סוחפים את הצופה לחוויה חושנית. הצופה מתחקה אחר נחשול הנקודות והקווים שנוצרים בשכבות צבע דחוסות. התנועה מובילה למעין מחול הורמונים נקבי – זכרי המתחולל בגוף האדם ולשותפות בחוויה אמנותית של יצר, תשוקה, התעברות והיוולדות.
תורמות לחוויה זו, העבודות העשירות במאפיינים המזכירים אמנות שבטית אותם משלבת בן נון באמנות פופ מערבית, עכשווית, הומוריסטית ובועטת. בשפת האמנות ייחודית יוצרת בן נון שיח בלתי שגרתי בין תרבויות העבר לתרבות ההווה.
ניכר כי הציורים באים מצורך ותשוקה מתחדשים, כוח הפורץ ישירות מנפשה, יצר קיומי הנובע מתת מודע שאינה יכולה או רוצה להתנגד לו.
בן נון מציבה נשים במרכז הבמה והן המוקד של יצירתה. באורח אובססיבי עוסקים הציורים בניסיון לגעת בחוויה הקיומית של היות איש אובססיבי עוסקים הה בעולם. חלק מציורי הנשים נושאים סיסמאות פמיניסטיות שמדגישות את מאבק הנשים בחברה וביקורת על כך שנשים נדרשות לשלמות ולתפקד כמודל של "יופי, טוהר ואימהות". הפמיניזם פועם בנפשה של בן נון ובאמצעות דמויות הנשים המגוונות ומשחקי יופי וכיעור, מטמיעה בן נון את ההכרה באפשרות הנשית לא להיות "מושלמת" ולהיות עוצמתית, משפיעה ומחוץ לנורמות החברתיות. לשם כך נדרשת יציאה מגבולות מקובלים ושם יוצרת בן נון עולם חדש של רוח חופשית עבור נשים.
מירית בן נון היא אם לשלושה וסבתא לשלושה נכדים.
מירלה טל

רוח חופשית
מירית בן נון נולדה בבאר שבע בשנת 1966 לאורך השנים הציגה תערוכות יחיד והשתתפה בתערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם. כשהייתה בת שש נהרג אביה בתאונת דרכים והותיר אחריו את אשתו ושתי בנותיו, מירית ודנה. בן נון התקשתה להתרכז בלימודים, מה שגרם לבעיות התנהגות, ובגיל ארבע-עשרה נשרה ממערכת החינוך ויצאה לעבוד. הצבעים וכלי הכתיבה הקנו לה מרחב פרטי שקט ודרך משלה לשרוד. העשייה היצירתית הקלה על נפשה הסוערת.
עד תחילת שנות השלושים לחייה עבדה כאשת מכירות טלפוניות ובמשך ארבע עשרה שנים, שרבטה תוך כדי שיחות עם לקוחות אלפי דפי A4 מלאים בקווים ונקודות שנראו כמו מאות ביציות וזירעונים דחוסים אותם נהגה להשליך לפח כשסיימה. בחלק גדול מהדפים הייתה בוחרת מילה אקראית ורושמת אותה כשהיא שמה דגש על תנועת היד. כבר אז הבחינה בצורך ובאובססיה שקיימים בעשייה הזו של שרבוט וכתיבה אין-סופיים.
בן נון מעידה על כך שהחוסר ההכשרה אמנותית לצייר "נכון" שיחרר אותה ממחויבות לכללי הציור ואפשר לה חופש ורוח מרד. בשנת 1998, קיבלה מאחותה מתנה בדי קנבס וצבעי אקריליק. היא המשיכה באקריליק את עולם הקווים והנקודות ממנו הגיעה, חזרה לצייר נשים ומסכות שהופיעו בציורי הילדות והציפה אותם בקווים ונקודות בלי להפריד בין גוף לרקע. זה גם הרגע בו מתחילה בן נון להתייחס לעצמה כציירת ומתייחסת לאמנות כמרכז חייה.
הצבעוניות העזה בציוריה של בן נון סוחפים את הצופה לחוויה חושנית. הצופה מתחקה אחר נחשול הנקודות והקווים שנוצרים בשכבות צבע דחוסות. התנועה מובילה למעין מחול הורמונים נקבי – זכרי המתחולל בגוף האדם ולשותפות בחוויה אמנותית של יצר, תשוקה, התעברות והיוולדות.
תורמות לחוויה זו, העבודות העשירות במאפיינים המזכירים אמנות שבטית אותם משלבת בן נון באמנות פופ מערבית, עכשווית, הומוריסטית ובועטת. בשפת האמנות ייחודית יוצרת בן נון שיח בלתי שגרתי בין תרבויות העבר לתרבות ההווה.
ניכר כי הציורים באים מצורך ותשוקה מתחדשים, כוח הפורץ ישירות מנפשה, יצר קיומי הנובע מתת מודע שאינה יכולה או רוצה להתנגד לו.
בן נון מציבה נשים במרכז הבמה והן המוקד של יצירתה. באורח אובססיבי עוסקים הציורים בניסיון לגעת בחוויה הקיומית של היות איש אובססיבי עוסקים הה בעולם. חלק מציורי הנשים נושאים סיסמאות פמיניסטיות שמדגישות את מאבק הנשים בחברה וביקורת על כך שנשים נדרשות לשלמות ולתפקד כמודל של "יופי, טוהר ואימהות". הפמיניזם פועם בנפשה של בן נון ובאמצעות דמויות הנשים המגוונות ומשחקי יופי וכיעור, מטמיעה בן נון את ההכרה באפשרות הנשית לא להיות "מושלמת" ולהיות עוצמתית, משפיעה ומחוץ לנורמות החברתיות. לשם כך נדרשת יציאה מגבולות מקובלים ושם יוצרת בן נון עולם חדש של רוח חופשית עבור נשים.
מירית בן נון היא אם לשלושה וסבתא לשלושה נכדים.
מירלה טל

רוח חופשית
מירית בן נון נולדה בבאר שבע בשנת 1966 לאורך השנים הציגה תערוכות יחיד והשתתפה בתערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם. כשהייתה בת שש נהרג אביה בתאונת דרכים והותיר אחריו את אשתו ושתי בנותיו, מירית ודנה. בן נון התקשתה להתרכז בלימודים, מה שגרם לבעיות התנהגות, ובגיל ארבע-עשרה נשרה ממערכת החינוך ויצאה לעבוד. הצבעים וכלי הכתיבה הקנו לה מרחב פרטי שקט ודרך משלה לשרוד. העשייה היצירתית הקלה על נפשה הסוערת.
עד תחילת שנות השלושים לחייה עבדה כאשת מכירות טלפוניות ובמשך ארבע עשרה שנים, שרבטה תוך כדי שיחות עם לקוחות אלפי דפי A4 מלאים בקווים ונקודות שנראו כמו מאות ביציות וזירעונים דחוסים אותם נהגה להשליך לפח כשסיימה. בחלק גדול מהדפים הייתה בוחרת מילה אקראית ורושמת אותה כשהיא שמה דגש על תנועת היד. כבר אז הבחינה בצורך ובאובססיה שקיימים בעשייה הזו של שרבוט וכתיבה אין-סופיים.
בן נון מעידה על כך שהחוסר ההכשרה אמנותית לצייר "נכון" שיחרר אותה ממחויבות לכללי הציור ואפשר לה חופש ורוח מרד. בשנת 1998, קיבלה מאחותה מתנה בדי קנבס וצבעי אקריליק. היא המשיכה באקריליק את עולם הקווים והנקודות ממנו הגיעה, חזרה לצייר נשים ומסכות שהופיעו בציורי הילדות והציפה אותם בקווים ונקודות בלי להפריד בין גוף לרקע. זה גם הרגע בו מתחילה בן נון להתייחס לעצמה כציירת ומתייחסת לאמנות כמרכז חייה.
הצבעוניות העזה בציוריה של בן נון סוחפים את הצופה לחוויה חושנית. הצופה מתחקה אחר נחשול הנקודות והקווים שנוצרים בשכבות צבע דחוסות. התנועה מובילה למעין מחול הורמונים נקבי – זכרי המתחולל בגוף האדם ולשותפות בחוויה אמנותית של יצר, תשוקה, התעברות והיוולדות.
תורמות לחוויה זו, העבודות העשירות במאפיינים המזכירים אמנות שבטית אותם משלבת בן נון באמנות פופ מערבית, עכשווית, הומוריסטית ובועטת. בשפת האמנות ייחודית יוצרת בן נון שיח בלתי שגרתי בין תרבויות העבר לתרבות ההווה.
ניכר כי הציורים באים מצורך ותשוקה מתחדשים, כוח הפורץ ישירות מנפשה, יצר קיומי הנובע מתת מודע שאינה יכולה או רוצה להתנגד לו.
בן נון מציבה נשים במרכז הבמה והן המוקד של יצירתה. באורח אובססיבי עוסקים הציורים בניסיון לגעת בחוויה הקיומית של היות איש אובססיבי עוסקים הה בעולם. חלק מציורי הנשים נושאים סיסמאות פמיניסטיות שמדגישות את מאבק הנשים בחברה וביקורת על כך שנשים נדרשות לשלמות ולתפקד כמודל של "יופי, טוהר ואימהות". הפמיניזם פועם בנפשה של בן נון ובאמצעות דמויות הנשים המגוונות ומשחקי יופי וכיעור, מטמיעה בן נון את ההכרה באפשרות הנשית לא להיות "מושלמת" ולהיות עוצמתית, משפיעה ומחוץ לנורמות החברתיות. לשם כך נדרשת יציאה מגבולות מקובלים ושם יוצרת בן נון עולם חדש של רוח חופשית עבור נשים.
מירית בן נון היא אם לשלושה וסבתא לשלושה נכדים.
מירלה טל

רוח חופשית
מירית בן נון נולדה בבאר שבע בשנת 1966 לאורך השנים הציגה תערוכות יחיד והשתתפה בתערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם. כשהייתה בת שש נהרג אביה בתאונת דרכים והותיר אחריו את אשתו ושתי בנותיו, מירית ודנה. בן נון התקשתה להתרכז בלימודים, מה שגרם לבעיות התנהגות, ובגיל ארבע-עשרה נשרה ממערכת החינוך ויצאה לעבוד. הצבעים וכלי הכתיבה הקנו לה מרחב פרטי שקט ודרך משלה לשרוד. העשייה היצירתית הקלה על נפשה הסוערת.
עד תחילת שנות השלושים לחייה עבדה כאשת מכירות טלפוניות ובמשך ארבע עשרה שנים, שרבטה תוך כדי שיחות עם לקוחות אלפי דפי A4 מלאים בקווים ונקודות שנראו כמו מאות ביציות וזירעונים דחוסים אותם נהגה להשליך לפח כשסיימה. בחלק גדול מהדפים הייתה בוחרת מילה אקראית ורושמת אותה כשהיא שמה דגש על תנועת היד. כבר אז הבחינה בצורך ובאובססיה שקיימים בעשייה הזו של שרבוט וכתיבה אין-סופיים.
בן נון מעידה על כך שהחוסר ההכשרה אמנותית לצייר "נכון" שיחרר אותה ממחויבות לכללי הציור ואפשר לה חופש ורוח מרד. בשנת 1998, קיבלה מאחותה מתנה בדי קנבס וצבעי אקריליק. היא המשיכה באקריליק את עולם הקווים והנקודות ממנו הגיעה, חזרה לצייר נשים ומסכות שהופיעו בציורי הילדות והציפה אותם בקווים ונקודות בלי להפריד בין גוף לרקע. זה גם הרגע בו מתחילה בן נון להתייחס לעצמה כציירת ומתייחסת לאמנות כמרכז חייה.
הצבעוניות העזה בציוריה של בן נון סוחפים את הצופה לחוויה חושנית. הצופה מתחקה אחר נחשול הנקודות והקווים שנוצרים בשכבות צבע דחוסות. התנועה מובילה למעין מחול הורמונים נקבי – זכרי המתחולל בגוף האדם ולשותפות בחוויה אמנותית של יצר, תשוקה, התעברות והיוולדות.
תורמות לחוויה זו, העבודות העשירות במאפיינים המזכירים אמנות שבטית אותם משלבת בן נון באמנות פופ מערבית, עכשווית, הומוריסטית ובועטת. בשפת האמנות ייחודית יוצרת בן נון שיח בלתי שגרתי בין תרבויות העבר לתרבות ההווה.
ניכר כי הציורים באים מצורך ותשוקה מתחדשים, כוח הפורץ ישירות מנפשה, יצר קיומי הנובע מתת מודע שאינה יכולה או רוצה להתנגד לו.
בן נון מציבה נשים במרכז הבמה והן המוקד של יצירתה. באורח אובססיבי עוסקים הציורים בניסיון לגעת בחוויה הקיומית של היות אישה בעולם. חלק מציורי הנשים נושאים סיסמאות פמיניסטיות שמדגישות את מאבק הנשים בחברה וביקורת על כך שנשים נדרשות לשלמות ולתפקד כמודל של "יופי, טוהר ואימהות". הפמיניזם פועם בנפשה של בן נון ובאמצעות דמויות הנשים המגוונות ומשחקי יופי וכיעור, מטמיעה בן נון את ההכרה באפשרות הנשית לא להיות "מושלמת" ולהיות עוצמתית, משפיעה ומחוץ לנורמות החברתיות. לשם כך נדרשת יציאה מגבולות מקובלים ושם יוצרת בן נון עולם חדש של רוח חופשית עבור נשים.
מירית בן נון היא אם לשלושה וסבתא לשלושה נכדים.
מירלה טל

רוח חופשית
מירית בן נון נולדה בבאר שבע בשנת 1966 לאורך השנים הציגה תערוכות יחיד והשתתפה בתערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם. כשהייתה בת שש נהרג אביה בתאונת דרכים והותיר אחריו את אשתו ושתי בנותיו, מירית ודנה. בן נון התקשתה להתרכז בלימודים, מה שגרם לבעיות התנהגות, ובגיל ארבע-עשרה נשרה ממערכת החינוך ויצאה לעבוד. הצבעים וכלי הכתיבה הקנו לה מרחב פרטי שקט ודרך משלה לשרוד. העשייה היצירתית הקלה על נפשה הסוערת.
עד תחילת שנות השלושים לחייה עבדה כאשת מכירות טלפוניות ובמשך ארבע עשרה שנים, שרבטה תוך כדי שיחות עם לקוחות אלפי דפי A4 מלאים בקווים ונקודות שנראו כמו מאות ביציות וזירעונים דחוסים אותם נהגה להשליך לפח כשסיימה. בחלק גדול מהדפים הייתה בוחרת מילה אקראית ורושמת אותה כשהיא שמה דגש על תנועת היד. כבר אז הבחינה בצורך ובאובססיה שקיימים בעשייה הזו של שרבוט וכתיבה אין-סופיים.
בן נון מעידה על כך שהחוסר ההכשרה אמנותית לצייר "נכון" שיחרר אותה ממחויבות לכללי הציור ואפשר לה חופש ורוח מרד. בשנת 1998, קיבלה מאחותה מתנה בדי קנבס וצבעי אקריליק. היא המשיכה באקריליק את עולם הקווים והנקודות ממנו הגיעה, חזרה לצייר נשים ומסכות שהופיעו בציורי הילדות והציפה אותם בקווים ונקודות בלי להפריד בין גוף לרקע. זה גם הרגע בו מתחילה בן נון להתייחס לעצמה כציירת ומתייחסת לאמנות כמרכז חייה.
הצבעוניות העזה בציוריה של בן נון סוחפים את הצופה לחוויה חושנית. הצופה מתחקה אחר נחשול הנקודות והקווים שנוצרים בשכבות צבע דחוסות. התנועה מובילה למעין מחול הורמונים נקבי – זכרי המתחולל בגוף האדם ולשותפות בחוויה אמנותית של יצר, תשוקה, התעברות והיוולדות.
תורמות לחוויה זו, העבודות העשירות במאפיינים המזכירים אמנות שבטית אותם משלבת בן נון באמנות פופ מערבית, עכשווית, הומוריסטית ובועטת. בשפת האמנות ייחודית יוצרת בן נון שיח בלתי שגרתי בין תרבויות העבר לתרבות ההווה.
ניכר כי הציורים באים מצורך ותשוקה מתחדשים, כוח הפורץ ישירות מנפשה, יצר קיומי הנובע מתת מודע שאינה יכולה או רוצה להתנגד לו.
בן נון מציבה נשים במרכז הבמה והן המוקד של יצירתה. באורח אובססיבי עוסקים הציורים בניסיון לגעת בחוויה הקיומית של היות אישה בעולם. חלק מציורי הנשים נושאים סיסמאות פמיניסטיות שמדגישות את מאבק הנשים בחברה וביקורת על כך שנשים נדרשות לשלמות ולתפקד כמודל של "יופי, טוהר ואימהות". הפמיניזם פועם בנפשה של בן נון ובאמצעות דמויות הנשים המגוונות ומשחקי יופי וכיעור, מטמיעה בן נון את ההכרה באפשרות הנשית לא להיות "מושלמת" ולהיות עוצמתית, משפיעה ומחוץ לנורמות החברתיות. לשם כך נדרשת יציאה מגבולות מקובלים ושם יוצרת בן נון עולם חדש של רוח חופשית עבור נשים.
מירית בן נון היא אם לשלושה וסבתא לשלושה נכדים.
מירלה טל

רוח חופשית
מירית בן נון נולדה בבאר שבע בשנת 1966 לאורך השנים הציגה תערוכות יחיד והשתתפה בתערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם. כשהייתה בת שש נהרג אביה בתאונת דרכים והותיר אחריו את אשתו ושתי בנותיו, מירית ודנה. בן נון התקשתה להתרכז בלימודים, מה שגרם לבעיות התנהגות, ובגיל ארבע-עשרה נשרה ממערכת החינוך ויצאה לעבוד. הצבעים וכלי הכתיבה הקנו לה מרחב פרטי שקט ודרך משלה לשרוד. העשייה היצירתית הקלה על נפשה הסוערת.
עד תחילת שנות השלושים לחייה עבדה כאשת מכירות טלפוניות ובמשך ארבע עשרה שנים, שרבטה תוך כדי שיחות עם לקוחות אלפי דפי A4 מלאים בקווים ונקודות שנראו כמו מאות ביציות וזירעונים דחוסים אותם נהגה להשליך לפח כשסיימה. בחלק גדול מהדפים הייתה בוחרת מילה אקראית ורושמת אותה כשהיא שמה דגש על תנועת היד. כבר אז הבחינה בצורך ובאובססיה שקיימים בעשייה הזו של שרבוט וכתיבה אין-סופיים.
בן נון מעידה על כך שהחוסר ההכשרה אמנותית לצייר "נכון" שיחרר אותה ממחויבות לכללי הציור ואפשר לה חופש ורוח מרד. בשנת 1998, קיבלה מאחותה מתנה בדי קנבס וצבעי אקריליק. היא המשיכה באקריליק את עולם הקווים והנקודות ממנו הגיעה, חזרה לצייר נשים ומסכות שהופיעו בציורי הילדות והציפה אותם בקווים ונקודות בלי להפריד בין גוף לרקע. זה גם הרגע בו מתחילה בן נון להתייחס לעצמה כציירת ומתייחסת לאמנות כמרכז חייה.
הצבעוניות העזה בציוריה של בן נון סוחפים את הצופה לחוויה חושנית. הצופה מתחקה אחר נחשול הנקודות והקווים שנוצרים בשכבות צבע דחוסות. התנועה מובילה למעין מחול הורמונים נקבי – זכרי המתחולל בגוף האדם ולשותפות בחוויה אמנותית של יצר, תשוקה, התעברות והיוולדות.
תורמות לחוויה זו, העבודות העשירות במאפיינים המזכירים אמנות שבטית אותם משלבת בן נון באמנות פופ מערבית, עכשווית, הומוריסטית ובועטת. בשפת האמנות ייחודית יוצרת בן נון שיח בלתי שגרתי בין תרבויות העבר לתרבות ההווה.
ניכר כי הציורים באים מצורך ותשוקה מתחדשים, כוח הפורץ ישירות מנפשה, יצר קיומי הנובע מתת מודע שאינה יכולה או רוצה להתנגד לו.
בן נון מציבה נשים במרכז הבמה והן המוקד של יצירתה. באורח אובססיבי עוסקים הציורים בניסיון לגעת בחוויה הקיומית של היות אישה בעולם. חלק מציורי הנשים נושאים סיסמאות פמיניסטיות שמדגישות את מאבק הנשים בחברה וביקורת על כך שנשים נדרשות לשלמות ולתפקד כמודל של "יופי, טוהר ואימהות". הפמיניזם פועם בנפשה של בן נון ובאמצעות דמויות הנשים המגוונות ומשחקי יופי וכיעור, מטמיעה בן נון את ההכרה באפשרות הנשית לא להיות "מושלמת" ולהיות עוצמתית, משפיעה ומחוץ לנורמות החברתיות. לשם כך נדרשת יציאה מגבולות מקובלים ושם יוצרת בן נון עולם חדש של רוח חופשית עבור נשים.
מירית בן נון היא אם לשלושה וסבתא לשלושה נכדים.
מירלה טל

רוח חופשית
מירית בן נון נולדה בבאר שבע בשנת 1966 לאורך השנים הציגה תערוכות יחיד והשתתפה בתערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם. כשהייתה בת שש נהרג אביה בתאונת דרכים והותיר אחריו את אשתו ושתי בנותיו, מירית ודנה. בן נון התקשתה להתרכז בלימודים, מה שגרם לבעיות התנהגות, ובגיל ארבע-עשרה נשרה ממערכת החינוך ויצאה לעבוד. הצבעים וכלי הכתיבה הקנו לה מרחב פרטי שקט ודרך משלה לשרוד. העשייה היצירתית הקלה על נפשה הסוערת.
עד תחילת שנות השלושים לחייה עבדה כאשת מכירות טלפוניות ובמשך ארבע עשרה שנים, שרבטה תוך כדי שיחות עם לקוחות אלפי דפי A4 מלאים בקווים ונקודות שנראו כמו מאות ביציות וזירעונים דחוסים אותם נהגה להשליך לפח כשסיימה. בחלק גדול מהדפים הייתה בוחרת מילה אקראית ורושמת אותה כשהיא שמה דגש על תנועת היד. כבר אז הבחינה בצורך ובאובססיה שקיימים בעשייה הזו של שרבוט וכתיבה אין-סופיים.
בן נון מעידה על כך שהחוסר ההכשרה אמנותית לצייר "נכון" שיחרר אותה ממחויבות לכללי הציור ואפשר לה חופש ורוח מרד. בשנת 1998, קיבלה מאחותה מתנה בדי קנבס וצבעי אקריליק. היא המשיכה באקריליק את עולם הקווים והנקודות ממנו הגיעה, חזרה לצייר נשים ומסכות שהופיעו בציורי הילדות והציפה אותם בקווים ונקודות בלי להפריד בין גוף לרקע. זה גם הרגע בו מתחילה בן נון להתייחס לעצמה כציירת ומתייחסת לאמנות כמרכז חייה.
הצבעוניות העזה בציוריה של בן נון סוחפים את הצופה לחוויה חושנית. הצופה מתחקה אחר נחשול הנקודות והקווים שנוצרים בשכבות צבע דחוסות. התנועה מובילה למעין מחול הורמונים נקבי – זכרי המתחולל בגוף האדם ולשותפות בחוויה אמנותית של יצר, תשוקה, התעברות והיוולדות.
תורמות לחוויה זו, העבודות העשירות במאפיינים המזכירים אמנות שבטית אותם משלבת בן נון באמנות פופ מערבית, עכשווית, הומוריסטית ובועטת. בשפת האמנות ייחודית יוצרת בן נון שיח בלתי שגרתי בין תרבויות העבר לתרבות ההווה.
ניכר כי הציורים באים מצורך ותשוקה מתחדשים, כוח הפורץ ישירות מנפשה, יצר קיומי הנובע מתת מודע שאינה יכולה או רוצה להתנגד לו.
בן נון מציבה נשים במרכז הבמה והן המוקד של יצירתה. באורח אובססיבי עוסקים הציורים בניסיון לגעת בחוויה הקיומית של היות אישה בעולם. חלק מציורי הנשים נושאים סיסמאות פמיניסטיות שמדגישות את מאבק הנשים בחברה וביקורת על כך שנשים נדרשות לשלמות ולתפקד כמודל של "יופי, טוהר ואימהות". הפמיניזם פועם בנפשה של בן נון ובאמצעות דמויות הנשים המגוונות ומשחקי יופי וכיעור, מטמיעה בן נון את ההכרה באפשרות הנשית לא להיות "מושלמת" ולהיות עוצמתית, משפיעה ומחוץ לנורמות החברתיות. לשם כך נדרשת יציאה מגבולות מקובלים ושם יוצרת בן נון עולם חדש של רוח חופשית עבור נשים.
מירית בן נון היא אם לשלושה וסבתא לשלושה נכדים.
מירלה טל

רוח חופשית
מירית בן נון נולדה בבאר שבע בשנת 1966 לאורך השנים הציגה תערוכות יחיד והשתתפה בתערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם. כשהייתה בת שש נהרג אביה בתאונת דרכים והותיר אחריו את אשתו ושתי בנותיו, מירית ודנה. בן נון התקשתה להתרכז בלימודים, מה שגרם לבעיות התנהגות, ובגיל ארבע-עשרה נשרה ממערכת החינוך ויצאה לעבוד. הצבעים וכלי הכתיבה הקנו לה מרחב פרטי שקט ודרך משלה לשרוד. העשייה היצירתית הקלה על נפשה הסוערת.
עד תחילת שנות השלושים לחייה עבדה כאשת מכירות טלפוניות ובמשך ארבע עשרה שנים, שרבטה תוך כדי שיחות עם לקוחות אלפי דפי A4 מלאים בקווים ונקודות שנראו כמו מאות ביציות וזירעונים דחוסים אותם נהגה להשליך לפח כשסיימה. בחלק גדול מהדפים הייתה בוחרת מילה אקראית ורושמת אותה כשהיא שמה דגש על תנועת היד. כבר אז הבחינה בצורך ובאובססיה שקיימים בעשייה הזו של שרבוט וכתיבה אין-סופיים.
בן נון מעידה על כך שהחוסר ההכשרה אמנותית לצייר "נכון" שיחרר אותה ממחויבות לכללי הציור ואפשר לה חופש ורוח מרד. בשנת 1998, קיבלה מאחותה מתנה בדי קנבס וצבעי אקריליק. היא המשיכה באקריליק את עולם הקווים והנקודות ממנו הגיעה, חזרה לצייר נשים ומסכות שהופיעו בציורי הילדות והציפה אותם בקווים ונקודות בלי להפריד בין גוף לרקע. זה גם הרגע בו מתחילה בן נון להתייחס לעצמה כציירת ומתייחסת לאמנות כמרכז חייה.
הצבעוניות העזה בציוריה של בן נון סוחפים את הצופה לחוויה חושנית. הצופה מתחקה אחר נחשול הנקודות והקווים שנוצרים בשכבות צבע דחוסות. התנועה מובילה למעין מחול הורמונים נקבי – זכרי המתחולל בגוף האדם ולשותפות בחוויה אמנותית של יצר, תשוקה, התעברות והיוולדות.
תורמות לחוויה זו, העבודות העשירות במאפיינים המזכירים אמנות שבטית אותם משלבת בן נון באמנות פופ מערבית, עכשווית, הומוריסטית ובועטת. בשפת האמנות ייחודית יוצרת בן נון שיח בלתי שגרתי בין תרבויות העבר לתרבות ההווה.
ניכר כי הציורים באים מצורך ותשוקה מתחדשים, כוח הפורץ ישירות מנפשה, יצר קיומי הנובע מתת מודע שאינה יכולה או רוצה להתנגד לו.
בן נון מציבה נשים במרכז הבמה והן המוקד של יצירתה. באורח אובססיבי עוסקים הציורים בניסיון לגעת בחוויה הקיומית של היות אישה בעולם. חלק מציורי הנשים נושאים סיסמאות פמיניסטיות שמדגישות את מאבק הנשים בחברה וביקורת על כך שנשים נדרשות לשלמות ולתפקד כמודל של "יופי, טוהר ואימהות". הפמיניזם פועם בנפשה של בן נון ובאמצעות דמויות הנשים המגוונות ומשחקי יופי וכיעור, מטמיעה בן נון את ההכרה באפשרות הנשית לא להיות "מושלמת" ולהיות עוצמתית, משפיעה ומחוץ לנורמות החברתיות. לשם כך נדרשת יציאה מגבולות מקובלים ושם יוצרת בן נון עולם חדש של רוח חופשית עבור נשים.
מירית בן נון היא אם לשלושה וסבתא לשלושה נכדים.
מירלה טל

רוח חופשית
מירית בן נון נולדה בבאר שבע בשנת 1966 לאורך השנים הציגה תערוכות יחיד והשתתפה בתערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם. כשהייתה בת שש נהרג אביה בתאונת דרכים והותיר אחריו את אשתו ושתי בנותיו, מירית ודנה. בן נון התקשתה להתרכז בלימודים, מה שגרם לבעיות התנהגות, ובגיל ארבע-עשרה נשרה ממערכת החינוך ויצאה לעבוד. הצבעים וכלי הכתיבה הקנו לה מרחב פרטי שקט ודרך משלה לשרוד. העשייה היצירתית הקלה על נפשה הסוערת.
עד תחילת שנות השלושים לחייה עבדה כאשת מכירות טלפוניות ובמשך ארבע עשרה שנים, שרבטה תוך כדי שיחות עם לקוחות אלפי דפי A4 מלאים בקווים ונקודות שנראו כמו מאות ביציות וזירעונים דחוסים אותם נהגה להשליך לפח כשסיימה. בחלק גדול מהדפים הייתה בוחרת מילה אקראית ורושמת אותה כשהיא שמה דגש על תנועת היד. כבר אז הבחינה בצורך ובאובססיה שקיימים בעשייה הזו של שרבוט וכתיבה אין-סופיים.
בן נון מעידה על כך שהחוסר ההכשרה אמנותית לצייר "נכון" שיחרר אותה ממחויבות לכללי הציור ואפשר לה חופש ורוח מרד. בשנת 1998, קיבלה מאחותה מתנה בדי קנבס וצבעי אקריליק. היא המשיכה באקריליק את עולם הקווים והנקודות ממנו הגיעה, חזרה לצייר נשים ומסכות שהופיעו בציורי הילדות והציפה אותם בקווים ונקודות בלי להפריד בין גוף לרקע. זה גם הרגע בו מתחילה בן נון להתייחס לעצמה כציירת ומתייחסת לאמנות כמרכז חייה.
הצבעוניות העזה בציוריה של בן נון סוחפים את הצופה לחוויה חושנית. הצופה מתחקה אחר נחשול הנקודות והקווים שנוצרים בשכבות צבע דחוסות. התנועה מובילה למעין מחול הורמונים נקבי – זכרי המתחולל בגוף האדם ולשותפות בחוויה אמנותית של יצר, תשוקה, התעברות והיוולדות.
תורמות לחוויה זו, העבודות העשירות במאפיינים המזכירים אמנות שבטית אותם משלבת בן נון באמנות פופ מערבית, עכשווית, הומוריסטית ובועטת. בשפת האמנות ייחודית יוצרת בן נון שיח בלתי שגרתי בין תרבויות העבר לתרבות ההווה.
ניכר כי הציורים באים מצורך ותשוקה מתחדשים, כוח הפורץ ישירות מנפשה, יצר קיומי הנובע מתת מודע שאינה יכולה או רוצה להתנגד לו.
בן נון מציבה נשים במרכז הבמה והן המוקד של יצירתה. באורח אובססיבי עוסקים הציורים בניסיון לגעת בחוויה הקיומית של היות אישה בעולם. חלק מציורי הנשים נושאים סיסמאות פמיניסטיות שמדגישות את מאבק הנשים בחברה וביקורת על כך שנשים נדרשות לשלמות ולתפקד כמודל של "יופי, טוהר ואימהות". הפמיניזם פועם בנפשה של בן נון ובאמצעות דמויות הנשים המגוונות ומשחקי יופי וכיעור, מטמיעה בן נון את ההכרה באפשרות הנשית לא להיות "מושלמת" ולהיות עוצמתית, משפיעה ומחוץ לנורמות החברתיות. לשם כך נדרשת יציאה מגבולות מקובלים ושם יוצרת בן נון עולם חדש של רוח חופשית עבור נשים.
מירית בן נון היא אם לשלושה וסבתא לשלושה נכדים.
מירלה טל

רוח חופשית
מירית בן נון נולדה בבאר שבע בשנת 1966 לאורך השנים הציגה תערוכות יחיד והשתתפה בתערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם. כשהייתה בת שש נהרג אביה בתאונת דרכים והותיר אחריו את אשתו ושתי בנותיו, מירית ודנה. בן נון התקשתה להתרכז בלימודים, מה שגרם לבעיות התנהגות, ובגיל ארבע-עשרה נשרה ממערכת החינוך ויצאה לעבוד. הצבעים וכלי הכתיבה הקנו לה מרחב פרטי שקט ודרך משלה לשרוד. העשייה היצירתית הקלה על נפשה הסוערת.
עד תחילת שנות השלושים לחייה עבדה כאשת מכירות טלפוניות ובמשך ארבע עשרה שנים, שרבטה תוך כדי שיחות עם לקוחות אלפי דפי A4 מלאים בקווים ונקודות שנראו כמו מאות ביציות וזירעונים דחוסים אותם נהגה להשליך לפח כשסיימה. בחלק גדול מהדפים הייתה בוחרת מילה אקראית ורושמת אותה כשהיא שמה דגש על תנועת היד. כבר אז הבחינה בצורך ובאובססיה שקיימים בעשייה הזו של שרבוט וכתיבה אין-סופיים.
בן נון מעידה על כך שהחוסר ההכשרה אמנותית לצייר "נכון" שיחרר אותה ממחויבות לכללי הציור ואפשר לה חופש ורוח מרד. בשנת 1998, קיבלה מאחותה מתנה בדי קנבס וצבעי אקריליק. היא המשיכה באקריליק את עולם הקווים והנקודות ממנו הגיעה, חזרה לצייר נשים ומסכות שהופיעו בציורי הילדות והציפה אותם בקווים ונקודות בלי להפריד בין גוף לרקע. זה גם הרגע בו מתחילה בן נון להתייחס לעצמה כציירת ומתייחסת לאמנות כמרכז חייה.
הצבעוניות העזה בציוריה של בן נון סוחפים את הצופה לחוויה חושנית. הצופה מתחקה אחר נחשול הנקודות והקווים שנוצרים בשכבות צבע דחוסות. התנועה מובילה למעין מחול הורמונים נקבי – זכרי המתחולל בגוף האדם ולשותפות בחוויה אמנותית של יצר, תשוקה, התעברות והיוולדות.
תורמות לחוויה זו, העבודות העשירות במאפיינים המזכירים אמנות שבטית אותם משלבת בן נון באמנות פופ מערבית, עכשווית, הומוריסטית ובועטת. בשפת האמנות ייחודית יוצרת בן נון שיח בלתי שגרתי בין תרבויות העבר לתרבות ההווה.
ניכר כי הציורים באים מצורך ותשוקה מתחדשים, כוח הפורץ ישירות מנפשה, יצר קיומי הנובע מתת מודע שאינה יכולה או רוצה להתנגד לו.
בן נון מציבה נשים במרכז הבמה והן המוקד של יצירתה. באורח אובססיבי עוסקים הציורים בניסיון לגעת בחוויה הקיומית של היות אישה בעולם. חלק מציורי הנשים נושאים סיסמאות פמיניסטיות שמדגישות את מאבק הנשים בחברה וביקורת על כך שנשים נדרשות לשלמות ולתפקד כמודל של "יופי, טוהר ואימהות". הפמיניזם פועם בנפשה של בן נון ובאמצעות דמויות הנשים המגוונות ומשחקי יופי וכיעור, מטמיעה בן נון את ההכרה באפשרות הנשית לא להיות "מושלמת" ולהיות עוצמתית, משפיעה ומחוץ לנורמות החברתיות. לשם כך נדרשת יציאה מגבולות מקובלים ושם יוצרת בן נון עולם חדש של רוח חופשית עבור נשים.
מירית בן נון היא אם לשלושה וסבתא לשלושה נכדים.
מירלה טל

רוח חופשית
מירית בן נון נולדה בבאר שבע בשנת 1966 לאורך השנים הציגה תערוכות יחיד והשתתפה בתערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם. כשהייתה בת שש נהרג אביה בתאונת דרכים והותיר אחריו את אשתו ושתי בנותיו, מירית ודנה. בן נון התקשתה להתרכז בלימודים, מה שגרם לבעיות התנהגות, ובגיל ארבע-עשרה נשרה ממערכת החינוך ויצאה לעבוד. הצבעים וכלי הכתיבה הקנו לה מרחב פרטי שקט ודרך משלה לשרוד. העשייה היצירתית הקלה על נפשה הסוערת.
עד תחילת שנות השלושים לחייה עבדה כאשת מכירות טלפוניות ובמשך ארבע עשרה שנים, שרבטה תוך כדי שיחות עם לקוחות אלפי דפי A4 מלאים בקווים ונקודות שנראו כמו מאות ביציות וזירעונים דחוסים אותם נהגה להשליך לפח כשסיימה. בחלק גדול מהדפים הייתה בוחרת מילה אקראית ורושמת אותה כשהיא שמה דגש על תנועת היד. כבר אז הבחינה בצורך ובאובססיה שקיימים בעשייה הזו של שרבוט וכתיבה אין-סופיים.
בן נון מעידה על כך שהחוסר ההכשרה אמנותית לצייר "נכון" שיחרר אותה ממחויבות לכללי הציור ואפשר לה חופש ורוח מרד. בשנת 1998, קיבלה מאחותה מתנה בדי קנבס וצבעי אקריליק. היא המשיכה באקריליק את עולם הקווים והנקודות ממנו הגיעה, חזרה לצייר נשים ומסכות שהופיעו בציורי הילדות והציפה אותם בקווים ונקודות בלי להפריד בין גוף לרקע. זה גם הרגע בו מתחילה בן נון להתייחס לעצמה כציירת ומתייחסת לאמנות כמרכז חייה.
הצבעוניות העזה בציוריה של בן נון סוחפים את הצופה לחוויה חושנית. הצופה מתחקה אחר נחשול הנקודות והקווים שנוצרים בשכבות צבע דחוסות. התנועה מובילה למעין מחול הורמונים נקבי – זכרי המתחולל בגוף האדם ולשותפות בחוויה אמנותית של יצר, תשוקה, התעברות והיוולדות.
תורמות לחוויה זו, העבודות העשירות במאפיינים המזכירים אמנות שבטית אותם משלבת בן נון באמנות פופ מערבית, עכשווית, הומוריסטית ובועטת. בשפת האמנות ייחודית יוצרת בן נון שיח בלתי שגרתי בין תרבויות העבר לתרבות ההווה.
ניכר כי הציורים באים מצורך ותשוקה מתחדשים, כוח הפורץ ישירות מנפשה, יצר קיומי הנובע מתת מודע שאינה יכולה או רוצה להתנגד לו.
בן נון מציבה נשים במרכז הבמה והן המוקד של יצירתה. באורח אובססיבי עוסקים הציורים בניסיון לגעת בחוויה הקיומית של היות אישה בעולם. חלק מציורי הנשים נושאים סיסמאות פמיניסטיות שמדגישות את מאבק הנשים בחברה וביקורת על כך שנשים נדרשות לשלמות ולתפקד כמודל של "יופי, טוהר ואימהות". הפמיניזם פועם בנפשה של בן נון ובאמצעות דמויות הנשים המגוונות ומשחקי יופי וכיעור, מטמיעה בן נון את ההכרה באפשרות הנשית לא להיות "מושלמת" ולהיות עוצמתית, משפיעה ומחוץ לנורמות החברתיות. לשם כך נדרשת יציאה מגבולות מקובלים ושם יוצרת בן נון עולם חדש של רוח חופשית עבור נשים.
מירית בן נון היא אם לשלושה וסבתא לשלושה נכדים.
מירלה טל

רוח חופשית
מירית בן נון נולדה בבאר שבע בשנת 1966 לאורך השנים הציגה תערוכות יחיד והשתתפה בתערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם. כשהייתה בת שש נהרג אביה בתאונת דרכים והותיר אחריו את אשתו ושתי בנותיו, מירית ודנה. בן נון התקשתה להתרכז בלימודים, מה שגרם לבעיות התנהגות, ובגיל ארבע-עשרה נשרה ממערכת החינוך ויצאה לעבוד. הצבעים וכלי הכתיבה הקנו לה מרחב פרטי שקט ודרך משלה לשרוד. העשייה היצירתית הקלה על נפשה הסוערת.
עד תחילת שנות השלושים לחייה עבדה כאשת מכירות טלפוניות ובמשך ארבע עשרה שנים, שרבטה תוך כדי שיחות עם לקוחות אלפי דפי A4 מלאים בקווים ונקודות שנראו כמו מאות ביציות וזירעונים דחוסים אותם נהגה להשליך לפח כשסיימה. בחלק גדול מהדפים הייתה בוחרת מילה אקראית ורושמת אותה כשהיא שמה דגש על תנועת היד. כבר אז הבחינה בצורך ובאובססיה שקיימים בעשייה הזו של שרבוט וכתיבה אין-סופיים.
בן נון מעידה על כך שהחוסר ההכשרה אמנותית לצייר "נכון" שיחרר אותה ממחויבות לכללי הציור ואפשר לה חופש ורוח מרד. בשנת 1998, קיבלה מאחותה מתנה בדי קנבס וצבעי אקריליק. היא המשיכה באקריליק את עולם הקווים והנקודות ממנו הגיעה, חזרה לצייר נשים ומסכות שהופיעו בציורי הילדות והציפה אותם בקווים ונקודות בלי להפריד בין גוף לרקע. זה גם הרגע בו מתחילה בן נון להתייחס לעצמה כציירת ומתייחסת לאמנות כמרכז חייה.
הצבעוניות העזה בציוריה של בן נון סוחפים את הצופה לחוויה חושנית. הצופה מתחקה אחר נחשול הנקודות והקווים שנוצרים בשכבות צבע דחוסות. התנועה מובילה למעין מחול הורמונים נקבי – זכרי המתחולל בגוף האדם ולשותפות בחוויה אמנותית של יצר, תשוקה, התעברות והיוולדות.
תורמות לחוויה זו, העבודות העשירות במאפיינים המזכירים אמנות שבטית אותם משלבת בן נון באמנות פופ מערבית, עכשווית, הומוריסטית ובועטת. בשפת האמנות ייחודית יוצרת בן נון שיח בלתי שגרתי בין תרבויות העבר לתרבות ההווה.
ניכר כי הציורים באים מצורך ותשוקה מתחדשים, כוח הפורץ ישירות מנפשה, יצר קיומי הנובע מתת מודע שאינה יכולה או רוצה להתנגד לו.
בן נון מציבה נשים במרכז הבמה והן המוקד של יצירתה. באורח אובססיבי עוסקים הציורים בניסיון לגעת בחוויה הקיומית של היות אישה בעולם. חלק מציורי הנשים נושאים סיסמאות פמיניסטיות שמדגישות את מאבק הנשים בחברה וביקורת על כך שנשים נדרשות לשלמות ולתפקד כמודל של "יופי, טוהר ואימהות". הפמיניזם פועם בנפשה של בן נון ובאמצעות דמויות הנשים המגוונות ומשחקי יופי וכיעור, מטמיעה בן נון את ההכרה באפשרות הנשית לא להיות "מושלמת" ולהיות עוצמתית, משפיעה ומחוץ לנורמות החברתיות. לשם כך נדרשת יציאה מגבולות מקובלים ושם יוצרת בן נון עולם חדש של רוח חופשית עבור נשים.
מירית בן נון היא אם לשלושה וסבתא לשלושה נכדים.
מירלה טל

רוח חופשית
מירית בן נון נולדה בבאר שבע בשנת 1966 לאורך השנים הציגה תערוכות יחיד והשתתפה בתערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם. כשהייתה בת שש נהרג אביה בתאונת דרכים והותיר אחריו את אשתו ושתי בנותיו, מירית ודנה. בן נון התקשתה להתרכז בלימודים, מה שגרם לבעיות התנהגות, ובגיל ארבע-עשרה נשרה ממערכת החינוך ויצאה לעבוד. הצבעים וכלי הכתיבה הקנו לה מרחב פרטי שקט ודרך משלה לשרוד. העשייה היצירתית הקלה על נפשה הסוערת.
עד תחילת שנות השלושים לחייה עבדה כאשת מכירות טלפוניות ובמשך ארבע עשרה שנים, שרבטה תוך כדי שיחות עם לקוחות אלפי דפי A4 מלאים בקווים ונקודות שנראו כמו מאות ביציות וזירעונים דחוסים אותם נהגה להשליך לפח כשסיימה. בחלק גדול מהדפים הייתה בוחרת מילה אקראית ורושמת אותה כשהיא שמה דגש על תנועת היד. כבר אז הבחינה בצורך ובאובססיה שקיימים בעשייה הזו של שרבוט וכתיבה אין-סופיים.
בן נון מעידה על כך שהחוסר ההכשרה אמנותית לצייר "נכון" שיחרר אותה ממחויבות לכללי הציור ואפשר לה חופש ורוח מרד. בשנת 1998, קיבלה מאחותה מתנה בדי קנבס וצבעי אקריליק. היא המשיכה באקריליק את עולם הקווים והנקודות ממנו הגיעה, חזרה לצייר נשים ומסכות שהופיעו בציורי הילדות והציפה אותם בקווים ונקודות בלי להפריד בין גוף לרקע. זה גם הרגע בו מתחילה בן נון להתייחס לעצמה כציירת ומתייחסת לאמנות כמרכז חייה.
הצבעוניות העזה בציוריה של בן נון סוחפים את הצופה לחוויה חושנית. הצופה מתחקה אחר נחשול הנקודות והקווים שנוצרים בשכבות צבע דחוסות. התנועה מובילה למעין מחול הורמונים נקבי – זכרי המתחולל בגוף האדם ולשותפות בחוויה אמנותית של יצר, תשוקה, התעברות והיוולדות.
תורמות לחוויה זו, העבודות העשירות במאפיינים המזכירים אמנות שבטית אותם משלבת בן נון באמנות פופ מערבית, עכשווית, הומוריסטית ובועטת. בשפת האמנות ייחודית יוצרת בן נון שיח בלתי שגרתי בין תרבויות העבר לתרבות ההווה.
ניכר כי הציורים באים מצורך ותשוקה מתחדשים, כוח הפורץ ישירות מנפשה, יצר קיומי הנובע מתת מודע שאינה יכולה או רוצה להתנגד לו.
בן נון מציבה נשים במרכז הבמה והן המוקד של יצירתה. באורח אובססיבי עוסקים הציורים בניסיון לגעת בחוויה הקיומית של היות אישה בעולם. חלק מציורי הנשים נושאים סיסמאות פמיניסטיות שמדגישות את מאבק הנשים בחברה וביקורת על כך שנשים נדרשות לשלמות ולתפקד כמודל של "יופי, טוהר ואימהות". הפמיניזם פועם בנפשה של בן נון ובאמצעות דמויות הנשים המגוונות ומשחקי יופי וכיעור, מטמיעה בן נון את ההכרה באפשרות הנשית לא להיות "מושלמת" ולהיות עוצמתית, משפיעה ומחוץ לנורמות החברתיות. לשם כך נדרשת יציאה מגבולות מקובלים ושם יוצרת בן נון עולם חדש של רוח חופשית עבור נשים.
מירית בן נון היא אם לשלושה וסבתא לשלושה נכדים.
מירלה טל

רוח חופשית
מירית בן נון נולדה בבאר שבע בשנת 1966 לאורך השנים הציגה תערוכות יחיד והשתתפה בתערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם. כשהייתה בת שש נהרג אביה בתאונת דרכים והותיר אחריו את אשתו ושתי בנותיו, מירית ודנה. בן נון התקשתה להתרכז בלימודים, מה שגרם לבעיות התנהגות, ובגיל ארבע-עשרה נשרה ממערכת החינוך ויצאה לעבוד. הצבעים וכלי הכתיבה הקנו לה מרחב פרטי שקט ודרך משלה לשרוד. העשייה היצירתית הקלה על נפשה הסוערת.
עד תחילת שנות השלושים לחייה עבדה כאשת מכירות טלפוניות ובמשך ארבע עשרה שנים, שרבטה תוך כדי שיחות עם לקוחות אלפי דפי A4 מלאים בקווים ונקודות שנראו כמו מאות ביציות וזירעונים דחוסים אותם נהגה להשליך לפח כשסיימה. בחלק גדול מהדפים הייתה בוחרת מילה אקראית ורושמת אותה כשהיא שמה דגש על תנועת היד. כבר אז הבחינה בצורך ובאובססיה שקיימים בעשייה הזו של שרבוט וכתיבה אין-סופיים.
בן נון מעידה על כך שהחוסר ההכשרה אמנותית לצייר "נכון" שיחרר אותה ממחויבות לכללי הציור ואפשר לה חופש ורוח מרד. בשנת 1998, קיבלה מאחותה מתנה בדי קנבס וצבעי אקריליק. היא המשיכה באקריליק את עולם הקווים והנקודות ממנו הגיעה, חזרה לצייר נשים ומסכות שהופיעו בציורי הילדות והציפה אותם בקווים ונקודות בלי להפריד בין גוף לרקע. זה גם הרגע בו מתחילה בן נון להתייחס לעצמה כציירת ומתייחסת לאמנות כמרכז חייה.
הצבעוניות העזה בציוריה של בן נון סוחפים את הצופה לחוויה חושנית. הצופה מתחקה אחר נחשול הנקודות והקווים שנוצרים בשכבות צבע דחוסות. התנועה מובילה למעין מחול הורמונים נקבי – זכרי המתחולל בגוף האדם ולשותפות בחוויה אמנותית של יצר, תשוקה, התעברות והיוולדות.
תורמות לחוויה זו, העבודות העשירות במאפיינים המזכירים אמנות שבטית אותם משלבת בן נון באמנות פופ מערבית, עכשווית, הומוריסטית ובועטת. בשפת האמנות ייחודית יוצרת בן נון שיח בלתי שגרתי בין תרבויות העבר לתרבות ההווה.
ניכר כי הציורים באים מצורך ותשוקה מתחדשים, כוח הפורץ ישירות מנפשה, יצר קיומי הנובע מתת מודע שאינה יכולה או רוצה להתנגד לו.
בן נון מציבה נשים במרכז הבמה והן המוקד של יצירתה. באורח אובססיבי עוסקים הציורים בניסיון לגעת בחוויה הקיומית של היות אישה בעולם. חלק מציורי הנשים נושאים סיסמאות פמיניסטיות שמדגישות את מאבק הנשים בחברה וביקורת על כך שנשים נדרשות לשלמות ולתפקד כמודל של "יופי, טוהר ואימהות". הפמיניזם פועם בנפשה של בן נון ובאמצעות דמויות הנשים המגוונות ומשחקי יופי וכיעור, מטמיעה בן נון את ההכרה באפשרות הנשית לא להיות "מושלמת" ולהיות עוצמתית, משפיעה ומחוץ לנורמות החברתיות. לשם כך נדרשת יציאה מגבולות מקובלים ושם יוצרת בן נון עולם חדש של רוח חופשית עבור נשים.
מירית בן נון היא אם לשלושה וסבתא לשלושה נכדים.
מירלה טל

רוח חופשית
מירית בן נון נולדה בבאר שבע בשנת 1966 לאורך השנים הציגה תערוכות יחיד והשתתפה בתערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם. כשהייתה בת שש נהרג אביה בתאונת דרכים והותיר אחריו את אשתו ושתי בנותיו, מירית ודנה. בן נון התקשתה להתרכז בלימודים, מה שגרם לבעיות התנהגות, ובגיל ארבע-עשרה נשרה ממערכת החינוך ויצאה לעבוד. הצבעים וכלי הכתיבה הקנו לה מרחב פרטי שקט ודרך משלה לשרוד. העשייה היצירתית הקלה על נפשה הסוערת.
עד תחילת שנות השלושים לחייה עבדה כאשת מכירות טלפוניות ובמשך ארבע עשרה שנים, שרבטה תוך כדי שיחות עם לקוחות אלפי דפי A4 מלאים בקווים ונקודות שנראו כמו מאות ביציות וזירעונים דחוסים אותם נהגה להשליך לפח כשסיימה. בחלק גדול מהדפים הייתה בוחרת מילה אקראית ורושמת אותה כשהיא שמה דגש על תנועת היד. כבר אז הבחינה בצורך ובאובססיה שקיימים בעשייה הזו של שרבוט וכתיבה אין-סופיים.
בן נון מעידה על כך שהחוסר ההכשרה אמנותית לצייר "נכון" שיחרר אותה ממחויבות לכללי הציור ואפשר לה חופש ורוח מרד. בשנת 1998, קיבלה מאחותה מתנה בדי קנבס וצבעי אקריליק. היא המשיכה באקריליק את עולם הקווים והנקודות ממנו הגיעה, חזרה לצייר נשים ומסכות שהופיעו בציורי הילדות והציפה אותם בקווים ונקודות בלי להפריד בין גוף לרקע. זה גם הרגע בו מתחילה בן נון להתייחס לעצמה כציירת ומתייחסת לאמנות כמרכז חייה.
הצבעוניות העזה בציוריה של בן נון סוחפים את הצופה לחוויה חושנית. הצופה מתחקה אחר נחשול הנקודות והקווים שנוצרים בשכבות צבע דחוסות. התנועה מובילה למעין מחול הורמונים נקבי – זכרי המתחולל בגוף האדם ולשותפות בחוויה אמנותית של יצר, תשוקה, התעברות והיוולדות.
תורמות לחוויה זו, העבודות העשירות במאפיינים המזכירים אמנות שבטית אותם משלבת בן נון באמנות פופ מערבית, עכשווית, הומוריסטית ובועטת. בשפת האמנות ייחודית יוצרת בן נון שיח בלתי שגרתי בין תרבויות העבר לתרבות ההווה.
ניכר כי הציורים באים מצורך ותשוקה מתחדשים, כוח הפורץ ישירות מנפשה, יצר קיומי הנובע מתת מודע שאינה יכולה או רוצה להתנגד לו.
בן נון מציבה נשים במרכז הבמה והן המוקד של יצירתה. באורח אובססיבי עוסקים הציורים בניסיון לגעת בחוויה הקיומית של היות אישה בעולם. חלק מציורי הנשים נושאים סיסמאות פמיניסטיות שמדגישות את מאבק הנשים בחברה וביקורת על כך שנשים נדרשות לשלמות ולתפקד כמודל של "יופי, טוהר ואימהות". הפמיניזם פועם בנפשה של בן נון ובאמצעות דמויות הנשים המגוונות ומשחקי יופי וכיעור, מטמיעה בן נון את ההכרה באפשרות הנשית לא להיות "מושלמת" ולהיות עוצמתית, משפיעה ומחוץ לנורמות החברתיות. לשם כך נדרשת יציאה מגבולות מקובלים ושם יוצרת בן נון עולם חדש של רוח חופשית עבור נשים.
מירית בן נון היא אם לשלושה וסבתא לשלושה נכדים.
מירלה טל

רוח חופשית
מירית בן נון נולדה בבאר שבע בשנת 1966 לאורך השנים הציגה תערוכות יחיד והשתתפה בתערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם. כשהייתה בת שש נהרג אביה בתאונת דרכים והותיר אחריו את אשתו ושתי בנותיו, מירית ודנה. בן נון התקשתה להתרכז בלימודים, מה שגרם לבעיות התנהגות, ובגיל ארבע-עשרה נשרה ממערכת החינוך ויצאה לעבוד. הצבעים וכלי הכתיבה הקנו לה מרחב פרטי שקט ודרך משלה לשרוד. העשייה היצירתית הקלה על נפשה הסוערת.
עד תחילת שנות השלושים לחייה עבדה כאשת מכירות טלפוניות ובמשך ארבע עשרה שנים, שרבטה תוך כדי שיחות עם לקוחות אלפי דפי A4 מלאים בקווים ונקודות שנראו כמו מאות ביציות וזירעונים דחוסים אותם נהגה להשליך לפח כשסיימה. בחלק גדול מהדפים הייתה בוחרת מילה אקראית ורושמת אותה כשהיא שמה דגש על תנועת היד. כבר אז הבחינה בצורך ובאובססיה שקיימים בעשייה הזו של שרבוט וכתיבה אין-סופיים.
בן נון מעידה על כך שהחוסר ההכשרה אמנותית לצייר "נכון" שיחרר אותה ממחויבות לכללי הציור ואפשר לה חופש ורוח מרד. בשנת 1998, קיבלה מאחותה מתנה בדי קנבס וצבעי אקריליק. היא המשיכה באקריליק את עולם הקווים והנקודות ממנו הגיעה, חזרה לצייר נשים ומסכות שהופיעו בציורי הילדות והציפה אותם בקווים ונקודות בלי להפריד בין גוף לרקע. זה גם הרגע בו מתחילה בן נון להתייחס לעצמה כציירת ומתייחסת לאמנות כמרכז חייה.
הצבעוניות העזה בציוריה של בן נון סוחפים את הצופה לחוויה חושנית. הצופה מתחקה אחר נחשול הנקודות והקווים שנוצרים בשכבות צבע דחוסות. התנועה מובילה למעין מחול הורמונים נקבי – זכרי המתחולל בגוף האדם ולשותפות בחוויה אמנותית של יצר, תשוקה, התעברות והיוולדות.
תורמות לחוויה זו, העבודות העשירות במאפיינים המזכירים אמנות שבטית אותם משלבת בן נון באמנות פופ מערבית, עכשווית, הומוריסטית ובועטת. בשפת האמנות ייחודית יוצרת בן נון שיח בלתי שגרתי בין תרבויות העבר לתרבות ההווה.
ניכר כי הציורים באים מצורך ותשוקה מתחדשים, כוח הפורץ ישירות מנפשה, יצר קיומי הנובע מתת מודע שאינה יכולה או רוצה להתנגד לו.
בן נון מציבה נשים במרכז הבמה והן המוקד של יצירתה. באורח אובססיבי עוסקים הציורים בניסיון לגעת בחוויה הקיומית של היות אישה בעולם. חלק מציורי הנשים נושאים סיסמאות פמיניסטיות שמדגישות את מאבק הנשים בחברה וביקורת על כך שנשים נדרשות לשלמות ולתפקד כמודל של "יופי, טוהר ואימהות". הפמיניזם פועם בנפשה של בן נון ובאמצעות דמויות הנשים המגוונות ומשחקי יופי וכיעור, מטמיעה בן נון את ההכרה באפשרות הנשית לא להיות "מושלמת" ולהיות עוצמתית, משפיעה ומחוץ לנורמות החברתיות. לשם כך נדרשת יציאה מגבולות מקובלים ושם יוצרת בן נון עולם חדש של רוח חופשית עבור נשים.
מירית בן נון היא אם לשלושה וסבתא לשלושה נכדים.
מירלה טל

רוח חופשית
מירית בן נון נולדה בבאר שבע בשנת 1966 לאורך השנים הציגה תערוכות יחיד והשתתפה בתערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם. כשהייתה בת שש נהרג אביה בתאונת דרכים והותיר אחריו את אשתו ושתי בנותיו, מירית ודנה. בן נון התקשתה להתרכז בלימודים, מה שגרם לבעיות התנהגות, ובגיל ארבע-עשרה נשרה ממערכת החינוך ויצאה לעבוד. הצבעים וכלי הכתיבה הקנו לה מרחב פרטי שקט ודרך משלה לשרוד. העשייה היצירתית הקלה על נפשה הסוערת.
עד תחילת שנות השלושים לחייה עבדה כאשת מכירות טלפוניות ובמשך ארבע עשרה שנים, שרבטה תוך כדי שיחות עם לקוחות אלפי דפי A4 מלאים בקווים ונקודות שנראו כמו מאות ביציות וזירעונים דחוסים אותם נהגה להשליך לפח כשסיימה. בחלק גדול מהדפים הייתה בוחרת מילה אקראית ורושמת אותה כשהיא שמה דגש על תנועת היד. כבר אז הבחינה בצורך ובאובססיה שקיימים בעשייה הזו של שרבוט וכתיבה אין-סופיים.
בן נון מעידה על כך שהחוסר ההכשרה אמנותית לצייר "נכון" שיחרר אותה ממחויבות לכללי הציור ואפשר לה חופש ורוח מרד. בשנת 1998, קיבלה מאחותה מתנה בדי קנבס וצבעי אקריליק. היא המשיכה באקריליק את עולם הקווים והנקודות ממנו הגיעה, חזרה לצייר נשים ומסכות שהופיעו בציורי הילדות והציפה אותם בקווים ונקודות בלי להפריד בין גוף לרקע. זה גם הרגע בו מתחילה בן נון להתייחס לעצמה כציירת ומתייחסת לאמנות כמרכז חייה.
הצבעוניות העזה בציוריה של בן נון סוחפים את הצופה לחוויה חושנית. הצופה מתחקה אחר נחשול הנקודות והקווים שנוצרים בשכבות צבע דחוסות. התנועה מובילה למעין מחול הורמונים נקבי – זכרי המתחולל בגוף האדם ולשותפות בחוויה אמנותית של יצר, תשוקה, התעברות והיוולדות.
תורמות לחוויה זו, העבודות העשירות במאפיינים המזכירים אמנות שבטית אותם משלבת בן נון באמנות פופ מערבית, עכשווית, הומוריסטית ובועטת. בשפת האמנות ייחודית יוצרת בן נון שיח בלתי שגרתי בין תרבויות העבר לתרבות ההווה.
ניכר כי הציורים באים מצורך ותשוקה מתחדשים, כוח הפורץ ישירות מנפשה, יצר קיומי הנובע מתת מודע שאינה יכולה או רוצה להתנגד לו.
בן נון מציבה נשים במרכז הבמה והן המוקד של יצירתה. באורח אובססיבי עוסקים הציורים בניסיון לגעת בחוויה הקיומית של היות אישה בעולם. חלק מציורי הנשים נושאים סיסמאות פמיניסטיות שמדגישות את מאבק הנשים בחברה וביקורת על כך שנשים נדרשות לשלמות ולתפקד כמודל של "יופי, טוהר ואימהות". הפמיניזם פועם בנפשה של בן נון ובאמצעות דמויות הנשים המגוונות ומשחקי יופי וכיעור, מטמיעה בן נון את ההכרה באפשרות הנשית לא להיות "מושלמת" ולהיות עוצמתית, משפיעה ומחוץ לנורמות החברתיות. לשם כך נדרשת יציאה מגבולות מקובלים ושם יוצרת בן נון עולם חדש של רוח חופשית עבור נשים.
מירית בן נון היא אם לשלושה וסבתא לשלושה נכדים.
מירלה טל

רוח חופשית
מירית בן נון נולדה בבאר שבע בשנת 1966 לאורך השנים הציגה תערוכות יחיד והשתתפה בתערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם. כשהייתה בת שש נהרג אביה בתאונת דרכים והותיר אחריו את אשתו ושתי בנותיו, מירית ודנה. בן נון התקשתה להתרכז בלימודים, מה שגרם לבעיות התנהגות, ובגיל ארבע-עשרה נשרה ממערכת החינוך ויצאה לעבוד. הצבעים וכלי הכתיבה הקנו לה מרחב פרטי שקט ודרך משלה לשרוד. העשייה היצירתית הקלה על נפשה הסוערת.
עד תחילת שנות השלושים לחייה עבדה כאשת מכירות טלפוניות ובמשך ארבע עשרה שנים, שרבטה תוך כדי שיחות עם לקוחות אלפי דפי A4 מלאים בקווים ונקודות שנראו כמו מאות ביציות וזירעונים דחוסים אותם נהגה להשליך לפח כשסיימה. בחלק גדול מהדפים הייתה בוחרת מילה אקראית ורושמת אותה כשהיא שמה דגש על תנועת היד. כבר אז הבחינה בצורך ובאובססיה שקיימים בעשייה הזו של שרבוט וכתיבה אין-סופיים.
בן נון מעידה על כך שהחוסר ההכשרה אמנותית לצייר "נכון" שיחרר אותה ממחויבות לכללי הציור ואפשר לה חופש ורוח מרד. בשנת 1998, קיבלה מאחותה מתנה בדי קנבס וצבעי אקריליק. היא המשיכה באקריליק את עולם הקווים והנקודות ממנו הגיעה, חזרה לצייר נשים ומסכות שהופיעו בציורי הילדות והציפה אותם בקווים ונקודות בלי להפריד בין גוף לרקע. זה גם הרגע בו מתחילה בן נון להתייחס לעצמה כציירת ומתייחסת לאמנות כמרכז חייה.
הצבעוניות העזה בציוריה של בן נון סוחפים את הצופה לחוויה חושנית. הצופה מתחקה אחר נחשול הנקודות והקווים שנוצרים בשכבות צבע דחוסות. התנועה מובילה למעין מחול הורמונים נקבי – זכרי המתחולל בגוף האדם ולשותפות בחוויה אמנותית של יצר, תשוקה, התעברות והיוולדות.
תורמות לחוויה זו, העבודות העשירות במאפיינים המזכירים אמנות שבטית אותם משלבת בן נון באמנות פופ מערבית, עכשווית, הומוריסטית ובועטת. בשפת האמנות ייחודית יוצרת בן נון שיח בלתי שגרתי בין תרבויות העבר לתרבות ההווה.
ניכר כי הציורים באים מצורך ותשוקה מתחדשים, כוח הפורץ ישירות מנפשה, יצר קיומי הנובע מתת מודע שאינה יכולה או רוצה להתנגד לו.
בן נון מציבה נשים במרכז הבמה והן המוקד של יצירתה. באורח אובססיבי עוסקים הציורים בניסיון לגעת בחוויה הקיומית של היות אישה בעולם. חלק מציורי הנשים נושאים סיסמאות פמיניסטיות שמדגישות את מאבק הנשים בחברה וביקורת על כך שנשים נדרשות לשלמות ולתפקד כמודל של "יופי, טוהר ואימהות". הפמיניזם פועם בנפשה של בן נון ובאמצעות דמויות הנשים המגוונות ומשחקי יופי וכיעור, מטמיעה בן נון את ההכרה באפשרות הנשית לא להיות "מושלמת" ולהיות עוצמתית, משפיעה ומחוץ לנורמות החברתיות. לשם כך נדרשת יציאה מגבולות מקובלים ושם יוצרת בן נון עולם חדש של רוח חופשית עבור נשים.
מירית בן נון היא אם לשלושה וסבתא לשלושה נכדים.
מירלה טל

רוח חופשית
מירית בן נון נולדה בבאר שבע בשנת 1966 לאורך השנים הציגה תערוכות יחיד והשתתפה בתערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם. כשהייתה בת שש נהרג אביה בתאונת דרכים והותיר אחריו את אשתו ושתי בנותיו, מירית ודנה. בן נון התקשתה להתרכז בלימודים, מה שגרם לבעיות התנהגות, ובגיל ארבע-עשרה נשרה ממערכת החינוך ויצאה לעבוד. הצבעים וכלי הכתיבה הקנו לה מרחב פרטי שקט ודרך משלה לשרוד. העשייה היצירתית הקלה על נפשה הסוערת.
עד תחילת שנות השלושים לחייה עבדה כאשת מכירות טלפוניות ובמשך ארבע עשרה שנים, שרבטה תוך כדי שיחות עם לקוחות אלפי דפי A4 מלאים בקווים ונקודות שנראו כמו מאות ביציות וזירעונים דחוסים אותם נהגה להשליך לפח כשסיימה. בחלק גדול מהדפים הייתה בוחרת מילה אקראית ורושמת אותה כשהיא שמה דגש על תנועת היד. כבר אז הבחינה בצורך ובאובססיה שקיימים בעשייה הזו של שרבוט וכתיבה אין-סופיים.
בן נון מעידה על כך שהחוסר ההכשרה אמנותית לצייר "נכון" שיחרר אותה ממחויבות לכללי הציור ואפשר לה חופש ורוח מרד. בשנת 1998, קיבלה מאחותה מתנה בדי קנבס וצבעי אקריליק. היא המשיכה באקריליק את עולם הקווים והנקודות ממנו הגיעה, חזרה לצייר נשים ומסכות שהופיעו בציורי הילדות והציפה אותם בקווים ונקודות בלי להפריד בין גוף לרקע. זה גם הרגע בו מתחילה בן נון להתייחס לעצמה כציירת ומתייחסת לאמנות כמרכז חייה.
הצבעוניות העזה בציוריה של בן נון סוחפים את הצופה לחוויה חושנית. הצופה מתחקה אחר נחשול הנקודות והקווים שנוצרים בשכבות צבע דחוסות. התנועה מובילה למעין מחול הורמונים נקבי – זכרי המתחולל בגוף האדם ולשותפות בחוויה אמנותית של יצר, תשוקה, התעברות והיוולדות.
תורמות לחוויה זו, העבודות העשירות במאפיינים המזכירים אמנות שבטית אותם משלבת בן נון באמנות פופ מערבית, עכשווית, הומוריסטית ובועטת. בשפת האמנות ייחודית יוצרת בן נון שיח בלתי שגרתי בין תרבויות העבר לתרבות ההווה.
ניכר כי הציורים באים מצורך ותשוקה מתחדשים, כוח הפורץ ישירות מנפשה, יצר קיומי הנובע מתת מודע שאינה יכולה או רוצה להתנגד לו.
בן נון מציבה נשים במרכז הבמה והן המוקד של יצירתה. באורח אובססיבי עוסקים הציורים בניסיון לגעת בחוויה הקיומית של היות אישה בעולם. חלק מציורי הנשים נושאים סיסמאות פמיניסטיות שמדגישות את מאבק הנשים בחברה וביקורת על כך שנשים נדרשות לשלמות ולתפקד כמודל של "יופי, טוהר ואימהות". הפמיניזם פועם בנפשה של בן נון ובאמצעות דמויות הנשים המגוונות ומשחקי יופי וכיעור, מטמיעה בן נון את ההכרה באפשרות הנשית לא להיות "מושלמת" ולהיות עוצמתית, משפיעה ומחוץ לנורמות החברתיות. לשם כך נדרשת יציאה מגבולות מקובלים ושם יוצרת בן נון עולם חדש של רוח חופשית עבור נשים.
מירית בן נון היא אם לשלושה וסבתא לשלושה נכדים.
מירלה טל

רוח חופשית
מירית בן נון נולדה בבאר שבע בשנת 1966 לאורך השנים הציגה תערוכות יחיד והשתתפה בתערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם. כשהייתה בת שש נהרג אביה בתאונת דרכים והותיר אחריו את אשתו ושתי בנותיו, מירית ודנה. בן נון התקשתה להתרכז בלימודים, מה שגרם לבעיות התנהגות, ובגיל ארבע-עשרה נשרה ממערכת החינוך ויצאה לעבוד. הצבעים וכלי הכתיבה הקנו לה מרחב פרטי שקט ודרך משלה לשרוד. העשייה היצירתית הקלה על נפשה הסוערת.
עד תחילת שנות השלושים לחייה עבדה כאשת מכירות טלפוניות ובמשך ארבע עשרה שנים, שרבטה תוך כדי שיחות עם לקוחות אלפי דפי A4 מלאים בקווים ונקודות שנראו כמו מאות ביציות וזירעונים דחוסים אותם נהגה להשליך לפח כשסיימה. בחלק גדול מהדפים הייתה בוחרת מילה אקראית ורושמת אותה כשהיא שמה דגש על תנועת היד. כבר אז הבחינה בצורך ובאובססיה שקיימים בעשייה הזו של שרבוט וכתיבה אין-סופיים.
בן נון מעידה על כך שהחוסר ההכשרה אמנותית לצייר "נכון" שיחרר אותה ממחויבות לכללי הציור ואפשר לה חופש ורוח מרד. בשנת 1998, קיבלה מאחותה מתנה בדי קנבס וצבעי אקריליק. היא המשיכה באקריליק את עולם הקווים והנקודות ממנו הגיעה, חזרה לצייר נשים ומסכות שהופיעו בציורי הילדות והציפה אותם בקווים ונקודות בלי להפריד בין גוף לרקע. זה גם הרגע בו מתחילה בן נון להתייחס לעצמה כציירת ומתייחסת לאמנות כמרכז חייה.
הצבעוניות העזה בציוריה של בן נון סוחפים את הצופה לחוויה חושנית. הצופה מתחקה אחר נחשול הנקודות והקווים שנוצרים בשכבות צבע דחוסות. התנועה מובילה למעין מחול הורמונים נקבי – זכרי המתחולל בגוף האדם ולשותפות בחוויה אמנותית של יצר, תשוקה, התעברות והיוולדות.
תורמות לחוויה זו, העבודות העשירות במאפיינים המזכירים אמנות שבטית אותם משלבת בן נון באמנות פופ מערבית, עכשווית, הומוריסטית ובועטת. בשפת האמנות ייחודית יוצרת בן נון שיח בלתי שגרתי בין תרבויות העבר לתרבות ההווה.
ניכר כי הציורים באים מצורך ותשוקה מתחדשים, כוח הפורץ ישירות מנפשה, יצר קיומי הנובע מתת מודע שאינה יכולה או רוצה להתנגד לו.
בן נון מציבה נשים במרכז הבמה והן המוקד של יצירתה. באורח אובססיבי עוסקים הציורים בניסיון לגעת בחוויה הקיומית של היות אישה בעולם. חלק מציורי הנשים נושאים סיסמאות פמיניסטיות שמדגישות את מאבק הנשים בחברה וביקורת על כך שנשים נדרשות לשלמות ולתפקד כמודל של "יופי, טוהר ואימהות". הפמיניזם פועם בנפשה של בן נון ובאמצעות דמויות הנשים המגוונות ומשחקי יופי וכיעור, מטמיעה בן נון את ההכרה באפשרות הנשית לא להיות "מושלמת" ולהיות עוצמתית, משפיעה ומחוץ לנורמות החברתיות. לשם כך נדרשת יציאה מגבולות מקובלים ושם יוצרת בן נון עולם חדש של רוח חופשית עבור נשים.
מירית בן נון היא אם לשלושה וסבתא לשלושה נכדים.
מירלה טל